מאמרים

עבודה בצבא

הנהגים הספורים, שעשו את דרכם בשעת בוקר מוקדמת ואפלולית, לא יכלו להבחין בדבר מה יוצא דופן במכונית הלבנה והישנה, ששעטה בכביש האספלט הרטוב לעבר אחד מבסיס צה"ל אי שם במרכז הארץ.

 בתוך הרכב נשמעו פרצי צחוק קולניים. בתחילה, הצחוק היה חלול, מאולץ ומקוטע, אך אט אט הפך לצחוק מתגלגל, כמעט בלתי נשלט .

זו כבר השנה השלישית, שהאיש, שנהג ברכב עושה את אותה דרך, באותו הרכב ,באותה שעה מוקדמת לעבר בסיס צבאי בו הוא עבד בתחום מנהלי ומשעמם להחריד, שלא התאים לכישוריו.

"עוד מעט אגיע לשער, עוד מעט אתקל בזקיפים חמורי הסבר, הצחוק יעלם, אבל לפחות ישאר חיוך לשעה קלה של עוד בוקר משמים ואפור."

יום רודף יום, צרה רודפת צרה מבית ומחוץ. אבל הוא, שנילחם על חייו- המשיך לחייך.

יום אחד התגברה סקרנותו של אחד העובדים והוא שאל לפשר חיוכו, שלא התאים לאווירה ששררה שם.

"דע לך שככל שקשה יותר אני מחייך יותר. השימחה היא הנשק הכי טוב בתקופה הזו שאני עובר."

עבודה בצבא אינה מתאימה לכל אחד, בכל אופן, לי היא לא התאימה. היו לא מעט עובדים שעבדו  מתוך סוג של אילוץ, מכיוון שלא מצאו עבודה אחרת, טובה יותר, לעסוק בה. רובם היו אנשי עמל, קשוחים ומחוספסים מאוד. לא ששוק העבודה הישראלי לא מחוספס ונוקשה, אבל בצבא באה לידי ביטוי תמצית הנוקשות והחיספוס הישראלית.

פגשתי שם לא מעט עובדים חסרי מוטיבציה  שעושים את המינימום ההכרחי על מנת לשרוד ולהעביר את הזמן ,פשוט לעשות את העבודה וללכת הביתה. כן, הייתה שם קבוצת עובדים משקיענית ואיכפתניקית שעבדה בסטנדרטיים של ארגון היי-טק, אבל הם היו מיעוט יחסית לרוב העובדים.

נכון, בתקופות של מתיחות בטחונית, או בתקופות של מבצעים צבאיים כאלה ואחרים העבודה התנהלה בשצף קצף וכולם תרמו את חלקם ועשו ימים כלילות ,על מנת לעמוד ביעדים ולספק לחיילי החזית את ציוד הנדרש בצורה האיכותית והמהירה ביותר.

 אחד העיסוקים העיקריים והמרכזיים של מחלקת משאבי אנוש, בה עבדתי, היה ניהול ופיקוח על הנוכחות במפעל.דוחות נוכחות היו Big Issue בבסיס. אנשים היו רצים להחתים את תג הנוכחות בזמן בשעות הבוקר המוקדמות ובסוף היום בשעות אחר הצהריים, היו עומדים בתור ליד השעון ומצפים שתגיע השעה המתאימה ואז רק אז היו מחתימים את שעת היציאה. בעיני היה זה מחזה מביש מאין כמוהו, שלצערנו קורה לא פעם בארגונים מוסדיים מעין אלה.

באמצע יום העבודה היו מופקים דוחות על מצב הנוכחות במפעל, שהיו מועברים לעובדים ולמפקדים כדי להשלים חוסרים ולקבל תמונת מצב מלאה ומדויקת על מצב הנוכחות במפעל.

ראוי לציין את הארגון והסדר המופתי ששרר שם, הקפדה על נהלים , פיקוח צמוד ומשמעת נוקשה היו אבן בסיס בהתנהלות השוטפת כיאה לארגון בירוקרטי, מיכניסטי וגדול.

מפקד הבסיס הצטיין בכישוריו הארגוניים הגבוהים. הייתה לו הופעה מרשימה, גבוה וחסון מכולם ויחד עם זאת ובעל מראה אינטלקטואלי משהו, אולי בשל משקפיו העגולים שנחו על אפו.

הוא היה מנהל את הישיבות ביד רמה תוך שהוא מפגין כישרון רטורי לא מבוטל, חיתוך חיבורו היה חד ומדויק. הכל התנהל באופן סמכותי, חד ומשימתי ללא סנטימנטים. כולם רחשו לו יראת כבוד,  סרו למרותו ופחדו ממנו. כל סטייה ולו הקלה ביותר מהנורמות המקובלות והמדיניות הצבאית הייתה ניתקלת בתגובה  הולמת ובלתי מתפשרת מצידו.

כדי לאזן את התמונה נאמר שכאשר היו עולים נושאים של תרומה לקהילה הוא היה נכון לתרום ולהתנדב ולגייס את אנשיו לטובת הקהילה. היו לו גם תארים מתקדמים , ציפור קטנה גם לחשה שהוא איש משפחה למופת, בן למשפחה מיוחסת, מה שניקרא טיפוס של ספרא וסייפא.

למרות ואולי בגלל המשטר הצבאי הנוקשה,  היו שם גילויים של אנושיות שלא ראיתי באף מקום אחר. הייתה שם חברות אמיתית בין אנשים, שרואים רק במקומות מסוגרים כמו הבסיס הצבאי הזה. בכל אירוע, בכל שימחה של אחד העובדים היו מגיעים אליו חבריו להשתתף בשימחתו. להבדיל, במקרה של חולי או אבל היו מגיעים חבריו, להשתתף בצערו. הייתה שם רוח התנדבות יוצאת דופן למען החלשים בחברה. הכרתי איש יקר, שאיתו ניקשרתי בקשרי ידידות עד היום, שכמעט מחצית  מזמנו היה מקדיש לתיקון עגלות נכים ובניית ציוד מתאים שמיועד לרווחת ילדים בעלי מוגבלויות .

בנוסף, היינו יוצאים להדריך אחרי הצהריים במועדוניות בשכונות מצוקה אחת לשבוע שם ניסינו לנסוך מעט אור בליבם של ילדים שלא שפר עליהם גורלם.

יום אחד החליטו לצמצם את כוח האדם בבסיס. באו להודיע לי שעלי ללכת. עשיתי קולות של מצטער, אבל מבפנים דווקא חשבתי שזאת דווקא הזדמנות טובה לקום וללכת למחוזות אחרים.

חברי לעבודה היביטו בי בחמלה, אבל קיבלתי את הדין, באיזה שהוא מקום, האווירה הנוקשה, הבירוקרטיה והשעמום עשו את שלהם, כך שלא הייתה לי גם מוטיבציה להשאר. החלטתי לסיים ברוח טובה ואף עשיתי מסיבת פרידה שבה השתתפו מפקדי וחברי לעבודה.

אני מודה, יש אנשים שהשתלבו שם היטב, נימרצים, לויאלים מאוד מאוד למערכת, וקונפורמיים שהאווירה הצבאית לא ממש מפריעה להם והם מצליחים לחיות איתה

עד היום בשלום.

אישית אני מאוד מעריך את כולם, את כל אלה תורמים לביטחונה של ישראל ועושים את תפקידם האפור בתנאים די קשים וגם, בסופו של דבר, ולא פחות חשוב, מפרנסים משפחות.

 

הוספת תגובה
תגובות
למאמר זה התקבלו 0 תגובות למאמר זה התקבלה תגובה אחת למאמר זה לא התקבלו תגובות
Copyright jobportal.co.il © 2001-2011