זאת הייתה אחת העבודות היותר מוזרות בה עבדתי. במסגרת חיפושי העבודה בעת לימודי באוניברסיטה נתקלתי במודעה על עבודה בניקוי מזגנים ששכרה בצידה.
בעל העסק, אדם הגון למדי, מהנדס מכונות במקצועו, שהתמחה לא פחות ולא יותר בניקוי מזגני ענק ששוכנים אחר כבוד במגדלי עסקים. במבטא רוסי בולט הוא תיאר את אופי העבודה. "אתם לובשים את בגדי המגן הללו שעשויים מפלסטיק, נכנסים לתוך המזגן ומרססים את חומר לתוך הפנקולים".
"החומר" היה חומר כימי בעל ריח חריף ביותר ו"פנקולים" הם המכלולים הפנימיים שבתוך במזגן. היינו עוטים על פנינו מסכות אב"ך מחניקות שלא היו מצליחות לאטום את הפנים והיינו נאלצים לנשום את החומר הרעיל. יחד עם זאת, בעל הבית ידע להתייחס אלנו יפה, לדבר בטון אנושי, להתעניין בשלומנו ולשלם ביד רחבה. אבל קשה היה להתמיד בעבודה לא נעימה מסוכנת כזו לאורך זמן, מה גם האנשים שעבדו שם לא היו חברותיים במיוחד.
אני מספר על העבודה הזו בעיקר כדי לדבר על היחס מצד חברי לעבודה, מה שניקרא התמיכה החברתית במקום העבודה.
בשל אופי העבודה והסכנה שהייתה כרוכה בה, היינו עובדים בדרך כלל בזוגות, לעיתים בשלשות. חבר טוב לעבודה יכול להיות לעזר כשקשה ניתן להסיח בפניו את צרותיך , לשתף אותו במה שעובר עליך ולנסות להיעזר בו מבחינה מקצועית.
אחד מחברי לעבודה היה בוגר חיל הים, טיפוס קשוח להחריד, שהיה קשה לתקשר איתו . אם הוא כבר אמר משהו, אז אלה היו הערות מקצועיות שקשורות לעבודה. הוא נהג בעצמו חשיבות עצמית, כאילו היה טרוד בינו לבינו בעניינים אישיים נעלמים שבהם לא רצה לשתף אף אחד.
לדעתי, זה נבע מרגש התנשאות שהיה בו, שבגינו הוא לא רצה לבזבז מילים עם מי שהוא חשב שהוא לא מרמתו.
האדישות הזאת וחוסר היחס מצידו הכעיסו אותי במיוחד בנסיבות מסוימות אליהם נקלעתי במהלך השנה. מדובר היה בשנה לחוצה במיוחד מבחינה לימודית וקשה מבחינה אישית
לקראת סוף השנה בדיוק בתקופה בה עבדתי בניקוי מזגנים הלכו והתבררו לי שתי עובדות קשות איתן אצטרך להתמודד. האחת, לא אתקבל למגמה בה רציתי ללמוד והשניה חברתי עוזבת אותי. היו אלה שתי בשורות מרות וקשות שהייתי צריך להתמודד איתן, ממש באותו פרק זמן. בקושי יכולתי לתפקד . אבל חברי לעבודה היה עסוק כהרגלו עמוק בענייני עבודה ולא ממש עיניין אתו מה שעברתי. כאשר ניסיתי, בכל זאת, לשתף אותו במצבי. הוא המהם משהו על הקושי שלי ולא יסף.
ההתנשאות וההתעלמות מצידו ממש הכעיסו אותי. "איזה מין סנוב מגעיל חשבתי לעצמי" אני שהיגעתי מהעיר הקטנה לא הייתי מורגל לטיפוסים כאלה שלצערי ניתן למצוא מהם בכרך הגדול. אבל, כידוע, אין רע בלי טוב זה היה בשבילי שיעור מאלף כיצד לקחת את עצמי בידיים, יהיו התנאים אשר יהיו, להשתקם ולהמשיך הלאה. מה שכן, הבטחתי לעצמי, לא אנהג כך בנסיבות דומות וכך אני משתדל עד היום, לא לנהוג כמו "אדון חיל הים" שאיתו עבדתי פעם.
עברו הרבה שנים מאז, עקבותיו נעלמו, אם הייתי פוגש אותו היום הייתי אומר לו: "אבל מה היה איכפת לך לנסות להקשיב, לזרוק איזה מילת עידוד, הרי מדובר מסוג הדברים, שבמאמץ קטן אתה יכול לעשות טובה גדולה למישהו." כמה דקות של הקשבה. תפיחה על השכם. מילת עידוד כמו ..."אה כן פעם הייתי במצב כזה אבל בסוף מתגברים." יכולים לחולל פלאים לחבר ולשפר את מצב רוחו מקצה לקצה.
כי בסופו של דבר תמיכה חברתית שהנה בעצם הרגשה של ביחד וצוות טוב ותומך יכולים לחפות על תנאי עבודה קשים ככל שיהיו.