פעם הגעתי לראיון באחד הבנקים הגדולים לתפקיד פקיד בנק, שאני לא בטוח שממש התאים לי.
נתקלתי במראיינת חמורת סבר ולא סימפטית, שתפקיד המראיינת עלה לה , כנראה, יותר מידי לראש. ברור היה לי שיש את הכישורים המתאימים לבצע את תפקיד הפקיד, אבל כאשר הבנתי לאן הרוח נושבת ושבעצם ההתנהגות שלה היא בבואה של יחס הבנק לעובד באופן כללי, חשתי שמקומי לא שם.
כאשר שאלה אותי מה ציפיותיי מהעבודה, מצאתי את ההזדמנות הנאותה לומר לה זאת. הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי. "אני מחפש תפקיד אתגרי, מעניין ומגוון שיהלום את כישורי ובו אוכל לממש את הפוטנציאל שגלום בי."
היא הסתכלה עלי ספק בתדהמה, ספק בזלזול כאילו אומרת: "על מה בדיוק הוא מדבר החצוף הזה. מדובר פה בבנק שבו אתה אמור לעשות תפקיד אפור ומשמים ולא בחברה שעוסקת במחקר ופיתוח."
כמובן שלשימחתי את הראיון הזה לא עברתי.
האמת שמה שאמרתי לה היה סוג של התרסה כלפי אלה שחושבים שאנו אמורים להיכנס לאיזה תבנית שבה יחנקו לנו את האישיות וניהיה למרמס לגלגלי הארגון שרוצה לשעוט קדימה על גבם של העובדים. שם יתנו לנו לעשות מספר מסוים של פעולות ותו לא , תחת פיקוח הדוק, ללא השראה, ומעוף שאנחנו כל כך זקוקים לו.
בכל אחד יש איזה אני שרוצה לממש את עצמו ולפרוץ החוצה. כל אחד רוצה למצוא את עצמו וגלות את הפוטנציאל האמיתי שגלום בו. אחד העולמות ששם ניתן לעשות זאת (ולא רק) הוא עולם העבודה. אלא שבדרך יש כל כך הרבה מסיחים, אילוצים ורעשים שבגללם הנקודה הזו עלולה ללכת לאיבוד.
זה מתחיל מזה שכבר בילדות מלעיטים אותנו בדעות ניפסדות כמו איזה מקצועות כדאי לבחור ואיזה לא. לאחר מיכן עם הכניסה לעולם הרצינות התהומית של המתבגרים והמבוגרים מדברים איתנו על מקצעות שאיתם ניתן לקנות אוכל במכולת וכן הלאה.
יש דיבורים על איזה מקצעות יש להם ביקוש ואיזה לא. סיפורים על העורך דין המליין, על הרופא המצליח, על ההוא שפתח עסק ועושה יום מיליונים כשבכל המהומה הזאת הולך לאיבוד משהו מאוד יקר. האדם עצמו.
אני תמיד חושב לעצמי האם באנו לכאן לשיבעים, שמונים, תשעים שנה (עד 120) רק להעביר את הזמן ולאפשר לנו קיום בסיסי ותו לא? מניסיון, הנוסחה הזו בסוף לא עובדת. כן, כן, הנשמה - זו שכולם מתעלמים ממנה, צועקת פנימה: מה איתי, תנו לי לפרוץ, תנו לי להגשים את עצמי.
אני מעז לומר שגם היום בשנות האלפיים (שפעם חשבו שיהיו מאוד מתקדמות ומופלאות) מעטים, מעטים מאוד שמרימים את האף מעבר ליום יום מעבר לכאן ועכשיו ומצליחים לראות איזה אופק כחול בהיר ואופטימי יותר.
אתם שמים לב שסיפור הזה הגורם הדומיננטי הוא סוג של חרדה קיומית פולנית שאופפת את כולנו . אוי, מה יהיה איתי בסוף. איך אני יתפרנס, מאיפה אני אביא כסף לקנות בית, מאיפה יהיה לי אוכל להאכיל את הילדים.
אני לא מזלזל בסוג חשיבה זה, זה טבעי ונורמאלי אבל כשזה הוא הופך המוטו של החיים- כך החיים שלנו גם נראים סוג של ברירת מחדל קיומית, לעשות כמה שפחות גלים עם מינימום סיכונים ומקסימום דאגה לעצמי -זה מוביל להחמצה טוטלית של החיים.
יחד עם זאת, יש המון צביעות בכל ההיסטריה הזו , אני מכיר מיליונרים שממשיכים לעבוד בטירוף שחוסכים וחוסכים "לעת סגריר" כאילו הם יחיו 300 שנה. שאנשים מדברים על איך לגמור את החודש ונוסעים לחו"ל כל שנה, מתלוננים על שכר נמוך ומחליפים רכב של שנה שנתיים . אם מישהו היה בוחן את הדברים פחות מהכיוון של רדיפת בצע ויותר הסתפקות במועט הוא היה מגלה שניתן למצוא עבודה במשהו שאני באמת אוהב, שאולי מכניס כלכלית קצת פחות, ושלמרות שהוא פחות מקובל בחברה ופופולארי מתקרב יותר לאמת שלי.
אנו לעיתים נדחפים לעסוק במשהו מבלי לחשוב יותר מידי ואז כשאנו עמוק בפנים אנו עלולים לגלות שזהו מאוחר מידי, שאנו תקועים עד מעל לצוואר במשהו שאנון ממש לא אוהבים לעשות. חייב שיהיו לנו חיישנים שיאותתו לנו במקום ובזמן הנכון לעבור הלאה ולמצוא עבודה שמתאימה לנו יותר.
האילוצים שדיברנו עליהם קודם שלוקחים ואותנו לכיוון שלא ממש מתאים לנו הם לא רק אילוצי סביבה כמו שכר גבוה ומה החברה רוצה אלא גם אילוצים פנימיים נדרשת מידה של בטחון עצמי כדי ללכת נגד הזרם ולעשות באמת מה שאני רוצה, להאמין בעצמך גם אם זה לא פופולארי וגם לעיתים קרובות נכונות לאכול קש , לסבול ולעבור לא מעט מהמרות וקשיים עד שמגלים את המקום והתפקיד שבו אנו מוצאים את עצמנו.
אישית, ואני לא מתבייש להודות בכך, החלפתי הרבה עבודות עד שמצאתי עיסוק שהולם את כישורי. אוני ממש לו מקנא באלה שניכנסו למקום עבודה קיבלו קביעות וניתקעו שם כל החיים. יש משהו באנשים שחיים בחוסר הקביעות שחשים יותר את דופק החיים ואת הדינמיות שלהם, מאלה שעטופים במעטפת השומן הארגונית, שבאים לעשות את העבודה וללכת וכל מה שמעניין אותם זה שייתנו להם קצת שקט. אני בטוח שגם הם, באיזה שהוא מקום, חשים תחושה של פספוס למרות שגם אם הם יגידו, הבורגנים האלה, שמה שמעניין אותם זה לחתן את הילדים ולעשות קוצי פוצי לנכדים.
אז בפעם הבאה שתחפשו עבודה תעשו לי טובה, אל תתביישו לומר למראיין "אני מחפש תפקיד אתגרי, מעניין ומגוון שיהלום את כישורי ובו אוכל לממש את הפוטנציאל שגלום בי." אולי זה עוד יקרה בסוף.