הבלוג
רשומות של הבלוג

הבלוג

אין שלם יותר מלב שבור

פורסם בתאריך 16/03/11

התסריט ידוע ומוכר וסופו ידוע מראש.  אותן דמויות, אותה התפאורה, רק השחקנים מתחלפים. מצד אחד המנהלים שרואים לנגדם את טובת החברה ורוצים להתייעל, יורים, בוכים ומפטרים  ומצד שני עובדים שמתחננים על נפשם. "רק לא אני."

למפוטר התוצאה אותה תוצאה: מפח נפש גדול, היזרקות מעבר לגדר לעולם קר מנוכר לבלתי ידוע.

אבל וזה מה שמעודד בסיפור הזה, יש כאן תקווה להתחלה חדשה ואולי אף טובה יותר.

כי "אין שלם יותר מלב שבור" ומתוך מעמקי היאוש, חוסר האונים והבלתי נודע אפשר לצאת מחוזקים, מדויקים ומחושלים יותר וזאת כמובן לאחר תהליך של הפקת לקחים ועבודה עצמית ומתוך רצון כן ואמיתי להשתפר להבא.

מכל מקום,  מדובר בסיטואציה רוויית רגשות כבדים, יצרים עזים, מאבקי כוח והתלבטויות קשות.

הנה סיפור אחד,מיני רבים, שמנסה באופן מעט ציורי ומוקצן לבטא משהו מהסיטואציה הרגישה והמורכבת הזו, ולפתוח צוהר לעולמו של מי שמוצא את עצמו ללא עבודה.

מוזמנים לקרוא אותו אלה שפוטרו (יש להם עכשיו הרבה זמן) וגם מי שלא יכול לקרוא ולשלוח במייל למי שפוטר ובכך לגלות מעט אמפטיה בתקופה קשה זו. אולי בעקבות כתבה זו יחליט זה שפוטר לנסוע לים להירגע מעט. הדבר הכי קונקרטי ומיידי שאני יכול להמליץ עליו בתקופה זו.

"צחי רוצה לראות אותך אצלו במשרד ב-12" קראה ריקי המזכירה האגפית בקולה המתרונן לאיציק, מעבר למחיצת האופן ספייס, בעוד איציק רכון כדרכו על צג המחשב שבתאו.

איציק מקרב את ראשו שהתנשא על פני גופו גדל המימדים לעבר המסך המרצד שהכיל נתונים רבים, חורק חרישית בשינו וממשיך לשקוע בעבודתו, מקליד נתונים באצבעותיו העבות על גבי המקלדת. חייב היה להגיש דו"ח על גבי האקסל עוד באותו יום.

הוא אובחן לאחרונה על ידי רופא המשפחה שלו "חורק שן כפייתי" תופעה מוזרה שנגרמת כתוצאה מתגובה לעבודה המלחיצה בה עבד. הוא נהג לחרוק שיניים בקולניות בזמן השינה לצד אישתו האומללה, שהיתה על סף התמוטטות עצבים עקב הקולות המשונים, המבעיתים והמייסרים אותם הייתה נאלצת לסבול מדי לילה. רק אתמול איימה עליו בגירושים אם לא יטפל בבעייתו לאלתר.

"מה הוא רוצה ממני? זה קשור לשמועה שמסתובבת בחברה על קיצוצים? לא יכול להיות, אני עם ניסיון ותפקיד כמו שלי, לא יכול להיות."

הוא הציץ בשעונו. השעה היתה עשר דקות לפני 12. "עוד פעם אני הולך להיפגש עם פני הצלקת המזוקנות והמעצבנות האלה, את "יורים ובוכים". איציק נהג לכנות את צחי מנהלו בלבו "יורים ובוכים" בשל סגנון הניהול הקשוח והבלתי מתפשר של צחי שהיה משולב, באורח פלא, בטון דיבור מצטדק, נעים וסבלני.

"חסר לו שהוא הולך לפטר אותי, זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו, אחרי האבחנה של הרופא והבעיות עם האישה".

הפעם קיבל אותו צחי בפנים חתומות, שלא כדרכו החייכנית וה"סחבקית", מעטפה לבנה היתה מונחת על השולחן הרחב והמבהיק שלו. הוא הביט בדמותו התמירה, המוצקה והרצינית של איציק, שהיה אחד מהעובדים המוכשרים והבכירים שלו, ושאף את ריח סיגריות שאיציק נהג לעשן בכבדות, מה שגרם לו כעת, כמו תמיד, בחילה קלה.

"הקטר הצ’כי", כך, משום מה, היה נוהג לכנות את איציק בינו לבינו, מאז נפגשו לפני שנתיים, עת נכנס לתפקידו החדש במחלקה שאיציק כבר עבד בה 10 שנים, תפקיד אליו נשא איציק את עיניו, אך לצערו, נתפס על ידי צחי שהגיע לחברה מספר שנים אחריו.

"תשמע איציק", אמר צחי, מגלגל את המלים במתיקות, במהירות ובהחלטיות כאילו עסוק באכילת סוכריה טעימה במיוחד. "אני מצטער להודיע לך שאתה צריך לעזוב אותנו. בטח שמעת על התוצאות הלא מעודדות של החברה, ועל המיתון שקורה כרגע. קיבלנו הנחיה לפטר 20 אחוז מהעובדים בחברה ואתה אחד מהם.

שלא תחשוב שזה משהו אישי, אתה עושה עבודה מצוינת, אבל אין מה לעשות, הפעם זה נפל עליך. זה היה יכול ליפול על כל אחד אחר."

איציק חש פיק ברכיים קל, טעם מתכתי התפשט לו בחלל הפה שהביא אותו כמעט לתחושת מחנק. הוא הרים את ראשו והביט בצלקת, שכעת רטטה בעצבנות מתחת לזקנו של צחי, היכה בזעם בידו הענקית על השולחן ושמע את עצמו אומר בטון תקיף ומיוסר: "אתה בטח מתלוצץ, עד היום אמרתם שהחברה מצליחה, שהיא רווחית, שהשגנו את כל היעדים ולכן קיבלנו בונוס מכובד רק לפני חודש. מה זה, החלטתם לזרות לנו חול בעיניים? מה אתה חושב שאני אמור לעשות עכשיו? לאן אני אמור ללכת, אדם נשוי עם משכנתא ושני ילדים קטנים?".

צחי גרד בזקנו והשיב: "כל מה שאני יכול להגיד לך, שכל המהלך הזה היה בלתי צפוי, אתה יודע יותר טוב ממני שהשוק ממש לא יציב, השינויים מהירים, קיבלנו הנחיה חד משמעית ממועצת המנהלים לקצץ בכוח אדם. עכשיו אתה בטח מקלל אותי, אבל בעוד חצי שנה עוד תודה לי, זאת הזמנות מצוינת עבורך לשנות כיוון ולהתאוורר קצת. יש בלי סוף חברות שישמחו שתעבוד אצלן. תאמין לי שבלילות האחרונים אני בכלל לא ישן בגלל הסיפור שלך ואני לא עושה את זה בלב קל, אבל, יש כל מני שיקולים שאני כמנהל צריך לקחת וזה אחד מהם".

פניו הרחבות והגלויות של איציק בערו. הוא כבר לא ידע מה להגיד. מבטו הוסט לעבר החלון, שמבעדו התאבכו קרני שמש אדומות דרך שכבת אבק וחול שהסתחררה כמתוך מחול מטורף ביום שרבי, שנפל עליהם סתם כך באמצע האביב. מזג אוויר של "סוף העולם", שחלחל את תוך נשמתו הדוויה והעמיק את תחושת המחנק אותה הרגיש. משהו בפנימיותו המורכבת והמסובכת של איציק נשרט, משהו בבטחונו העצמי נסדק, משהו בעמידתו הזקופה והאיתנה התערער. הוא חש מנוצל, מרוקן, מבויש ומבוזה.

"עוד מעט אמסור את מפתחות הרכב החדש, אחזיר את התג, אפרד מריקי החמודה ומחברי לעבודה. אוי, והמבטים האלה שננעצים לי בעורף כל פעם שאני עובר במסדרון כדי לעשות את הסידורים האחרונים ממש גורם לי שיתוק באיברים. א..אח, איזו חברה מתחסדת וצבועה, איך חיזרו אחרי, מה לא עשו כדי שאעבוד כאן, הבטיחו אופציות אותן הייתי אמור לממש בעוד חודשיים, איזה רעש וצלצולים ידעו לעשות כל הצבועים והמתחסדים האלה ועכשיו אני מושלך לכלבים.

"אני, בניגוד לכל מני אוכלי חינם שמסתובבים בחברה, בעיקר הטיפוסים החלקלקים האלה מהשיווק שבהם לא נגעו לרעה, מוצא את עצמי בחוץ. אני, שעבדתי כל כך קשה, שהוכחתי את עצמי מחדש כל יום, דווקא עלי התלבשו?".

"הי איציק", קרא לעברו צחי, קוטע את חוט מחשבותיו. "יש לך את האוטו לחודש הקרוב, אני מקווה שזה יקל עליך במשהו. אתה יודע, המלצות וכאלה - כל עזרה שתצטרך - אני לרשותך".

איציק יצא מהבניין הירוק, הגבוה והמפואר, פנה לעבר הרכב והחל לנסוע אוטומטית, לאן שהדרך הובילה אותו, עד שמצא את עצמו ליד חוף הים.

יושב שם מספר דקות מהורהר, מכונס בתוך עצמו, מביט בחול, בגלים, נושם מלוא ריאותיו את האוויר המלוח של הים.

לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, פרצה מפיו של איציק צעקה איומה של זעם, של מרירות, של תסכול, של אובדן, של שחרור לחץ, של התרסה וכן גם של... תקווה. הוא הביט אל האופק, אולי באמת מדובר בהזדמנות לפתוח פרק חדש בהרפקאת חיים זו.

כל אחד הוא בעצם איציק בפוטנציה, שיכול להיות הבא בתור. בפעם הבאה שניתקל בכותרת על פיטורים המוניים באיזן חברה נזכור: זאת לא סתם כותרת - זה איציק. (גדול המימדים, חריקת השן הכפייתית, ידיו העצומות, ריח הסיגריות, אישתו המיוסרת וכו').

הצגת תגובות
הוספת תגובה
שלח לחבר
הדפסה
Copyright jobportal.co.il © 2001-2011