הבלוג
רשומות של הבלוג

הבלוג

כמו בסרט

פורסם בתאריך 26/01/14

מה שקרה לשלמה במסטרשף מזכיר לי את מה שקרה לי...

 

"אתה לא מתאים."  האמירה שלו אופפת אותי. עכשיו הם עושים תוכניות מעל לראשי, איתי כבר לא מתייעצים.

שני מנהלים אשכנזים , ארשת שביעות רצון עצמית , משועשעת, אני עם חזות ספק שסניקית, ספק מתנחלת  לא משועשע בכלל, מביט בהן מהורהר המום מהחוצפה, והעזות שמרתיחה אותי.

עם כיפה סרוגה ומראה לא מטופח ואילו הם רהוטים , בטוחים בעצמן מחליפים חיוכים והלצות, מעיינים בי היטב כדי לבחון את התגובות שלי, אני יושב לי נבוך מנסה לעכל מה שקורה מולי.

זה כמו סרט הם חושבים שהן מניעים את הכל, אבל בעצם לא יודעים שהם סטטיסטים בסרט בו הן משתתפים.

הסיטואציה הזו נבנתה בשבילי על מנת להזדכך ולגדול. כל מה שקורה פה יש לו משמעות הרבה יותר ממה שנראה כרגע כאן ועכשיו , יש לו משמעות נצחית, יש מטרה שאולי אני לא מבין אותה כרגע, אבל יש תכלית שאותה אבין מאוחר יותר.

אני יכול לומר ללא התנשאות כן-  אני יכול להתמודד איתם עברתי לא מעט בחיים.  כילד, אפילו מעיל בחורף לא היה לי,  הייתי מגיע רטוב כולי לשיעור , יושב ורועד מקור בכיתה . גרתי בשכונת עוני, בבית קטן שלושה חדרים קטנים יחד עם  עוד חמישה אחים, ישנו שלושה אחים במיטה אחת, בועטים זה בזה מרוב צפיפות . בשכונה בה גדלתי הייתי בוהה שעות ארוכות בחלון הראווה של חנות צעצועים בכמיהה אין סופית למשהו שלעולם לא יתממש. אחרי ילדות לא מטפחת כזו, אני לא מפונק בכלל, בנוסף,  עברתי פיטורים בעבר ועוד כל מיני משברים ויש לי ניסיון חיים לא קטן.   אותי הם לא יצליחו להפיל.

 

אין תגובות
הוספת תגובה
שלח לחבר
הדפסה

משעול הלבבות השבורים

פורסם בתאריך 12/01/14

עץ הדעת שלום, עץ החיים שלום. אני יורד למשעול הלבבות השבורים בואכה לאתרים לחיפוש עבודה. איך שהוא אני מבין שהדרישה הבאה  תהיה להיפלט מהארגון ומנסה להיערך מראש ולחפש כבר עבודה חדשה. ההתנסות עם האתרים האלה כואבת להחריד. בניגוד לצורך המוחשי הקיומי להתפרנס ולהביא אוכל הביתה,  האתרים האלה הם וירטואליים לגמרי,הקשר שלהם למציאות לא כל כך ברור. ההתקשרות עם המעסיקים היא בעיקר חד סטרית . אני שולח קורות חיים למכביר והם פשוט לא עונים. נכנסתי לפנתיאון המסולקים וזה  כפי שנאמר בשיר צובט בלב.

עברתי ליד החדר בו ישבתי " מה נישמע" הוא  קורא אליי, חברי לחדר לשעבר, כאילו זורע מלח על הפצעים . "בסדר" אמרתי בשפה רפה והמשכתי הלאה.

מוזרה בעיניי ,ההתייחסות האדישה שלו ושל עוד חברים לעבודה המהלך הזה עבר אותם כאילו לא קרה כלום , שום מילת עידוד , שום השתתפות בצער- כלום.

התחושה קשה צורבת ובלתי הנסבלת. כולם בעבודה נראים אדישים ומפנים כתף קרה.זה מזכיר לי סיפור מימי בית שני שכותרתו "על מה חרבה ירושלים", מסופר שם על שוליה של נגר שהונה את בעל הבית את הנגר אצלו הוא עבד ובסופו של דבר בכל מיני תחבולות לקח לו את פרנסתו וכן גזל ממנו את אשתו. מסופר שדמעות הצער שנשרו מעיניו כאשר הוא הגיש מאכלים לארוחה המשותפת לאשתו לשעבר ועוזרו הבוגדני  היו הפרומו לחורבן הנורא וליציאה לגלות.

 

כמו שכתוב במקורות החוצפה תשגה זה בטח סוג של איתותים של קץ הימים מעין חבלי משיח עליהם נאמר שהחוצפה תשגה : כלה בחמותה, בית ועד לזנות ופני זקנים לא נהדרו. אומנם אני לא זקן, אבל אני יכול להבחין בחציפות הפנים, בשמחה לאיד של הצעירים מסביבי שרואים בנפילתי ושמתייחסים אלי במעין זלזול כאילו אומרים תראו, תראו מה קרה לזה שהתקדם וכעת חזר למקומו טבעי.

 

אין תגובות
הוספת תגובה
שלח לחבר
הדפסה

הדחה מתפקיד

פורסם בתאריך 04/01/14

לעיתים הדחה יכולה להיות שלב אחד לפני פיטורין. זה קורה כאשר הבוס לא אוהד אותך יותר או שהארגון לא כל כך רוצה את שרותיך.

זומנתי לפגישת ברור . "מדוע נשארת לעבוד אצל הלקוח בראשון לציון  ולא הגעת לתל אביב?" נצטרך  לרשום לך הערה בסטאטוס.

יורדים לחיי . משהו פה לא הגיוני אני חושב בעצב. איזו השפלה. הוא  יושב  בכיסא שלי כלומר בכיסא שהיה שלי עד לפני מספר ימים ומחלק  הנחיות בפסקנות ושטף ללא שום סנטימנטים. לימדתי אותו  את התורה,ליוויתי אותו  עד שהפך  להיות בקי בחומר ואחרי שהכשרתי אותו לתפקיד בסבלנות ובכבוד הראוי, הוא יושב במקום בו ישבתי ומנהל  אותי .

"אתה צריך לפנות את המקום שלך" הוא  אמר, באותו רגע כאילו מישהו היכה בגונג ובישר את תחילתה של תקופה חדשה. אומנם התבשרתי על ההחלטה לפני חודש, אבל אין יותר מוחשי מלבוא למקום בו ישבתי שנים, לאסוף את החפצים ולחפש לי מקום אחר לשבת.

הסיטואציה נראית הזויה ,  אני מרגיש צריבה בלב משהו זז בתוכי -זה לא אמיתי . אני בניתי את המערכת הזו כבר כמה שנים והנה הוא יושבכעת מולי ומחלק  לי הוראות.

עברתי לשבת במחלקה אחרת עם אנשים שבכלל עוסקים בנושאים שלא קשורים למה שאני עושה.  לאחר מכן, התבקשתי לעזוב גם את המקום האחרון מכיוון שהייתה "אי הבנה" עם המנהל של המחלקה שהסכימה לארח אותי. עברתי למקום אחר וגם שם אמרו לי שאני אמור לחלוק את המקום עם משהו שמגיע מידי מספר ימים לעבודה, הסתבר לי שהוא בכלל מגיע באופן לא צפוי לפי קריאה.  באותם ימים שהוא מגיע אני אמור לחפש מקום לשבת.

מסע ההשפלות התחיל.

 

 

אין תגובות
הוספת תגובה
שלח לחבר
הדפסה

העולם שייך לצעירים- לעזאזל!

פורסם בתאריך 02/07/11

כשיותר מדי אנשים במדינתו הלא מנומסת , התחילו לפנות אלי, בתואר המחמיא לכאורה “אדוני”, התחלתי להבין שמתרגשת עלי בעיה קיומית ובלתי צפויה בעליל. חמור עוד יותר, זיהיתי אנשים בעלי שיער אפור וצאוור מדולדל, שטוענים שהם חברים שלי.

שעון מתקתק בקול מתכתי, עלה צהבהב ניפרד זמנית  מחבריו שגם להם מחכה גורל דומה, ילדים מנביטים שיניים אל תוך לילות לבנים. רק מי שנע לו במהירות האור, הזמן עוצר עבורו  מלכת, אנו בני התמותה שהיגענו לכאן אחרי המפץ הגדול, שהמהירות הממוצעת שלנו, בשעות הלילה, בכביש איילון היא 100 קמ"ש נועדנו להיתכלות.

הזמן עושה  צעדים קלילים חרישים ובלתי מורגשים ולוקח אותנו נרצה או לא, לכיוון אופק בלתי ידוע. העובדה הברוטלית הזו היכתה בי לאחרונה ללא רחמים: האופטומטריסטית מחנות המשקפיים מעיזה להציע לי זוג משקפי מולטיפוקל במבצע, הגננת בגן שואלת אם אני הסבא של הילדים שלי, והסיכוי לקבל מענה לקורות חיים, שאני שולח ברשת בכמויות מגה-מסחריות עומד על אחד למאה אלף.

אחרי שעברתי פיטורין כואבים, וניזרקתי לחלל עולם הבלתי מועסקים , מצאתי את עצמי , בעיצומה של מלחמת מוחות אכזרית ובלתי מתפשרת מול שומרות הסף, נציגות משאבי אנוש נימרצות ותאבות קרב, כדי להצעיר את קורות חיי, להחליק את הקמטים שלהם ולהפוך אותם צעירים ורעננים כמה שיותר, ואילו הן מצידן, מפעילות ללא הרף משושים לכל עבר ומאמצות את חוש הבילוש כדי לגלות את  גילי האמיתי, עומדות על קוצו של יוד, ומנסות לחשוף אמת עירומה, מבעד למסך מילים בקורות החיים.

את השירות הצבאי המפואר והמפליל גיל העלמתי במחי יד, זאת מכיוון שהוא התרחש מתי שהוא בעת מלחמת שלום הגליל, עדות גסה לכך שגיל ה40 מאחרי . ברור לי כשמש, שקורות חיים ,ללא השינוי הקוסמטי הנ"ל, היו ניזרקות בתיעוב לסל המחזור המפורסם, משל השתתפתי במלחמת הבורים.

העלמתי גם את השנים הראשונות בקריירה המקצועית, כך שיתחילו 10 שנים אחרי הלימודים באוניברסיטה. מה שנותר לי לעשות, חשבתי בסרקזם לא אופייני, זה להוסיף איורים ילדותיים לקורות החיים, הכוללים פרפרים ופרחים על מנת להרשים את הצד השני בגילי הצעיר.

 אבל כל המאמצים הללו לא ממש עושים רושם, ואפילו זימון לראיון עבודה לא ניראה באופק. הנה סוף סוף , מתקשרת אלי אחת ממאה אלף, העונה לשם מרינה , ביום בהיר אחד, לאחר המתנה ארוכה ומתסכלת ובפיה השאלה "בן כמה אתה"?

נכון, לא כולם בשיא פריחתם  בתקופה הזו. יש מביננו שאכן הגיל עושה עליהם רושם. פגשתי אותו במשולש הברמודה התל אביבי, בקו התפר המיוזע שבין התחנה המרכזית לרחוב העליה, את שאול מהגל השלישי. (אני הייתי בראשון) המראה היה משונה ומעורר חמלה כאחת. קלסתר הפנים השובבי והתחמן התחלף בארשת פנים מהורהרת וכבויה. מה? זה שאול שסובב את כולם על האצבע הקטנה, שעדת מוקדניות סרה למרותו ושעשה בחברה כבתוך שלו.

באי רצון מופגן, הוא סיפר על עבודה בחנות כלי בית מהוהה בדרום תל אביב, יחד  בן הדוד שפרש עליו חסות.

במקום היכל שן משויש ומצויץ עם שטיחים מקיר לקיר, קפה איטלקי, ארוחות גורמה בצהרי יום ורכב ליסינג מאובזר, הוא חי חנות משמימה, אוכל סנדביץ פסטרמה, שאותו הוא מכין בבית ונוסע  ברכב הפלבאים , בקופסה הירוקה, הדחוסה והרועשת עם נטייה מרגיזה לברוח כל אימת שמגיעים לתחנה, שעונה לשם אוטובוס. ללא ספק, מעבר חד כזה מעולם של מעלה לעולם של מטה כמוהו כצליה איטית ורבת ייסורים באש הגיהנום, או גילגולים בשלג בליל חורף קר -רק תבחרו.

רבי נחמן אמר פעם לתלמידו "תסתכל דרך החלון, אתה רואה את האנשים האלה" עוד 50 שנה כמעט כולם לא יהיו פה. "אז מה לך לדאוג." מחשבה אקזיסטנציאליסטית כזו חלפה במוחי עת הייתי סטודנט ועד היום אני רואה בה כמחשבה השמחה ביותר של חיי. כל הדרכים , הן של הצעירים והן של המבוגרים יותר , מצליחנים ומפסידנים כאחת מובילות  לאותו רקיע.

כן, זה נישמע שחוק , אבל אין מה לעשות. הזמן רץ.

"אמא, אמא" אני קורא בקול ניחר, עין אחת צוחקת ועין אחת במר דומעת. "מה עם בת שבע הילדה של השכנים מלמעלה משכונה ג' באשדוד, שהייתה מרביצה למשה אחי הקטן, בכל הזדמנות. מעניין באיזה כיתה היא עכשיו?" "אוי תפסיק" אומרת אמא לילד שהוא כבר מזמן מעל 30 ואין לו חום גבוה, "אתה עם השטויות שלך, היא הספיקה להתחתן להביא ארבעה ילדים ולא מזמן היא התגרשה."

"לא להאמין" חשבתי לעצמי. אם בבת שבע נגסו שיני הזמן סימן שאף אחד כבר לא חסין.

אני אוכל במסעדה. בשולחן מימיני איש סב וזקן , עורו צפוד, צולע על ירכו  בשלהי חייו, משמאלי יושבים בחור ובחורה צעירים ויפים כולם מחמדים וחיכם ממתקים, שהזמן בינתיים לא עושה עליהם רושם ושרעננותם עדיין לא פגה.

כמעט כפסע היה ביני לבין ביצוע מעשה הזוי בעליל: מה יהיה, חשבתי, אם אפנה רגע לצעירים ואשאל אותם אם הם מאמינים שיום אחד הם יראו כמוהו. (וזה עוד במקרה הטוב).למען הגילוי הנאות אציין שויתרתי על ניסוי קיומי זה סופו ידוע מראש, כי רציתי להגיע הביתה בשלום.

במסגרת מחקרי הפרטי אודות פגעי הזמן ומעלליו, נסעתי לבית דודי בירושלים כדי לבדוק  מה עם עופר, האח הקטן והנימרץ של אשתו עם תספורת הפוני המוזרה שהייתה מכסה לו את העיניים. מתעלמת במופגן מהתעניינותי הלא צפויה,  סחה לי אשת דודי שאחיה שכבר לא בדיוק ילד, מאז הוא גדל והיום, הוא סיפור הצלחה של ממש. לאחר שמימש את עצמו כקצין בטחון בכיר באחד ממוסדות הממשל העלומים , הוא הפך ברבות הימים לבעלים של חברה ליצור ארגזים. "יש לו  וילה בכפר, רכב שטח אישה ו 3 ילדים חמודים." סיפרה בעיניים בורקות.

אכן שיחת של  WIN WIN   של ממש, חשבתי לעצמי בסיפוק. לה ניתנה הזדמנות להאיר נקודת אור זעיר בורגנית משפחתית ואני ששתי על הזדמנות נדירה לאושש שוב, כאדינגטון, זה מעולם הפיזיקה, את תיאורית היחסות וניגזרותיה הקשורות לעיקום בזמן ובמרחב וזאת במימד הפסיכולוגי כמובן.

והנה, לסיום, מסר צנוע לשומרי ושומרות  הסף של ארץ פיטר פן הניכסף . אם לא תשנו את התפיסה כלפי אלה שעברו את גיל הארבעים , אם לא תגלו יתר פתיחות ונכונות  לשלב אותם במעגל העבודה, יום אחד גנרל-חורף-חיים יגיע גם אליכם, יתפוס אתכם בצוואר ובמעין מעשה של  צדק קוסמי מרהיב יעשה לכם מה שעשיתם לאחרים. המעגל יסגר.

אנו הבוגרים שושביניו של הנצח, אנשי הבינה והעיצה, עם הקימטוטים בעיניים אותם רכשנו בכבוד, לאחר גריסה חרישית של אין סוף אקסלים מרצדים, נוכיח שאנו אזרחים של כמה עולמות ושהעולם שייך לכולם - ולא רק לצעירים -לעזאזל.

אין תגובות
הוספת תגובה
שלח לחבר
הדפסה

אין שלם יותר מלב שבור

פורסם בתאריך 16/03/11

התסריט ידוע ומוכר וסופו ידוע מראש.  אותן דמויות, אותה התפאורה, רק השחקנים מתחלפים. מצד אחד המנהלים שרואים לנגדם את טובת החברה ורוצים להתייעל, יורים, בוכים ומפטרים  ומצד שני עובדים שמתחננים על נפשם. "רק לא אני."

למפוטר התוצאה אותה תוצאה: מפח נפש גדול, היזרקות מעבר לגדר לעולם קר מנוכר לבלתי ידוע.

אבל וזה מה שמעודד בסיפור הזה, יש כאן תקווה להתחלה חדשה ואולי אף טובה יותר.

כי "אין שלם יותר מלב שבור" ומתוך מעמקי היאוש, חוסר האונים והבלתי נודע אפשר לצאת מחוזקים, מדויקים ומחושלים יותר וזאת כמובן לאחר תהליך של הפקת לקחים ועבודה עצמית ומתוך רצון כן ואמיתי להשתפר להבא.

מכל מקום,  מדובר בסיטואציה רוויית רגשות כבדים, יצרים עזים, מאבקי כוח והתלבטויות קשות.

הנה סיפור אחד,מיני רבים, שמנסה באופן מעט ציורי ומוקצן לבטא משהו מהסיטואציה הרגישה והמורכבת הזו, ולפתוח צוהר לעולמו של מי שמוצא את עצמו ללא עבודה.

מוזמנים לקרוא אותו אלה שפוטרו (יש להם עכשיו הרבה זמן) וגם מי שלא יכול לקרוא ולשלוח במייל למי שפוטר ובכך לגלות מעט אמפטיה בתקופה קשה זו. אולי בעקבות כתבה זו יחליט זה שפוטר לנסוע לים להירגע מעט. הדבר הכי קונקרטי ומיידי שאני יכול להמליץ עליו בתקופה זו.

"צחי רוצה לראות אותך אצלו במשרד ב-12" קראה ריקי המזכירה האגפית בקולה המתרונן לאיציק, מעבר למחיצת האופן ספייס, בעוד איציק רכון כדרכו על צג המחשב שבתאו.

איציק מקרב את ראשו שהתנשא על פני גופו גדל המימדים לעבר המסך המרצד שהכיל נתונים רבים, חורק חרישית בשינו וממשיך לשקוע בעבודתו, מקליד נתונים באצבעותיו העבות על גבי המקלדת. חייב היה להגיש דו"ח על גבי האקסל עוד באותו יום.

הוא אובחן לאחרונה על ידי רופא המשפחה שלו "חורק שן כפייתי" תופעה מוזרה שנגרמת כתוצאה מתגובה לעבודה המלחיצה בה עבד. הוא נהג לחרוק שיניים בקולניות בזמן השינה לצד אישתו האומללה, שהיתה על סף התמוטטות עצבים עקב הקולות המשונים, המבעיתים והמייסרים אותם הייתה נאלצת לסבול מדי לילה. רק אתמול איימה עליו בגירושים אם לא יטפל בבעייתו לאלתר.

"מה הוא רוצה ממני? זה קשור לשמועה שמסתובבת בחברה על קיצוצים? לא יכול להיות, אני עם ניסיון ותפקיד כמו שלי, לא יכול להיות."

הוא הציץ בשעונו. השעה היתה עשר דקות לפני 12. "עוד פעם אני הולך להיפגש עם פני הצלקת המזוקנות והמעצבנות האלה, את "יורים ובוכים". איציק נהג לכנות את צחי מנהלו בלבו "יורים ובוכים" בשל סגנון הניהול הקשוח והבלתי מתפשר של צחי שהיה משולב, באורח פלא, בטון דיבור מצטדק, נעים וסבלני.

"חסר לו שהוא הולך לפטר אותי, זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו, אחרי האבחנה של הרופא והבעיות עם האישה".

הפעם קיבל אותו צחי בפנים חתומות, שלא כדרכו החייכנית וה"סחבקית", מעטפה לבנה היתה מונחת על השולחן הרחב והמבהיק שלו. הוא הביט בדמותו התמירה, המוצקה והרצינית של איציק, שהיה אחד מהעובדים המוכשרים והבכירים שלו, ושאף את ריח סיגריות שאיציק נהג לעשן בכבדות, מה שגרם לו כעת, כמו תמיד, בחילה קלה.

"הקטר הצ’כי", כך, משום מה, היה נוהג לכנות את איציק בינו לבינו, מאז נפגשו לפני שנתיים, עת נכנס לתפקידו החדש במחלקה שאיציק כבר עבד בה 10 שנים, תפקיד אליו נשא איציק את עיניו, אך לצערו, נתפס על ידי צחי שהגיע לחברה מספר שנים אחריו.

"תשמע איציק", אמר צחי, מגלגל את המלים במתיקות, במהירות ובהחלטיות כאילו עסוק באכילת סוכריה טעימה במיוחד. "אני מצטער להודיע לך שאתה צריך לעזוב אותנו. בטח שמעת על התוצאות הלא מעודדות של החברה, ועל המיתון שקורה כרגע. קיבלנו הנחיה לפטר 20 אחוז מהעובדים בחברה ואתה אחד מהם.

שלא תחשוב שזה משהו אישי, אתה עושה עבודה מצוינת, אבל אין מה לעשות, הפעם זה נפל עליך. זה היה יכול ליפול על כל אחד אחר."

איציק חש פיק ברכיים קל, טעם מתכתי התפשט לו בחלל הפה שהביא אותו כמעט לתחושת מחנק. הוא הרים את ראשו והביט בצלקת, שכעת רטטה בעצבנות מתחת לזקנו של צחי, היכה בזעם בידו הענקית על השולחן ושמע את עצמו אומר בטון תקיף ומיוסר: "אתה בטח מתלוצץ, עד היום אמרתם שהחברה מצליחה, שהיא רווחית, שהשגנו את כל היעדים ולכן קיבלנו בונוס מכובד רק לפני חודש. מה זה, החלטתם לזרות לנו חול בעיניים? מה אתה חושב שאני אמור לעשות עכשיו? לאן אני אמור ללכת, אדם נשוי עם משכנתא ושני ילדים קטנים?".

צחי גרד בזקנו והשיב: "כל מה שאני יכול להגיד לך, שכל המהלך הזה היה בלתי צפוי, אתה יודע יותר טוב ממני שהשוק ממש לא יציב, השינויים מהירים, קיבלנו הנחיה חד משמעית ממועצת המנהלים לקצץ בכוח אדם. עכשיו אתה בטח מקלל אותי, אבל בעוד חצי שנה עוד תודה לי, זאת הזמנות מצוינת עבורך לשנות כיוון ולהתאוורר קצת. יש בלי סוף חברות שישמחו שתעבוד אצלן. תאמין לי שבלילות האחרונים אני בכלל לא ישן בגלל הסיפור שלך ואני לא עושה את זה בלב קל, אבל, יש כל מני שיקולים שאני כמנהל צריך לקחת וזה אחד מהם".

פניו הרחבות והגלויות של איציק בערו. הוא כבר לא ידע מה להגיד. מבטו הוסט לעבר החלון, שמבעדו התאבכו קרני שמש אדומות דרך שכבת אבק וחול שהסתחררה כמתוך מחול מטורף ביום שרבי, שנפל עליהם סתם כך באמצע האביב. מזג אוויר של "סוף העולם", שחלחל את תוך נשמתו הדוויה והעמיק את תחושת המחנק אותה הרגיש. משהו בפנימיותו המורכבת והמסובכת של איציק נשרט, משהו בבטחונו העצמי נסדק, משהו בעמידתו הזקופה והאיתנה התערער. הוא חש מנוצל, מרוקן, מבויש ומבוזה.

"עוד מעט אמסור את מפתחות הרכב החדש, אחזיר את התג, אפרד מריקי החמודה ומחברי לעבודה. אוי, והמבטים האלה שננעצים לי בעורף כל פעם שאני עובר במסדרון כדי לעשות את הסידורים האחרונים ממש גורם לי שיתוק באיברים. א..אח, איזו חברה מתחסדת וצבועה, איך חיזרו אחרי, מה לא עשו כדי שאעבוד כאן, הבטיחו אופציות אותן הייתי אמור לממש בעוד חודשיים, איזה רעש וצלצולים ידעו לעשות כל הצבועים והמתחסדים האלה ועכשיו אני מושלך לכלבים.

"אני, בניגוד לכל מני אוכלי חינם שמסתובבים בחברה, בעיקר הטיפוסים החלקלקים האלה מהשיווק שבהם לא נגעו לרעה, מוצא את עצמי בחוץ. אני, שעבדתי כל כך קשה, שהוכחתי את עצמי מחדש כל יום, דווקא עלי התלבשו?".

"הי איציק", קרא לעברו צחי, קוטע את חוט מחשבותיו. "יש לך את האוטו לחודש הקרוב, אני מקווה שזה יקל עליך במשהו. אתה יודע, המלצות וכאלה - כל עזרה שתצטרך - אני לרשותך".

איציק יצא מהבניין הירוק, הגבוה והמפואר, פנה לעבר הרכב והחל לנסוע אוטומטית, לאן שהדרך הובילה אותו, עד שמצא את עצמו ליד חוף הים.

יושב שם מספר דקות מהורהר, מכונס בתוך עצמו, מביט בחול, בגלים, נושם מלוא ריאותיו את האוויר המלוח של הים.

לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, פרצה מפיו של איציק צעקה איומה של זעם, של מרירות, של תסכול, של אובדן, של שחרור לחץ, של התרסה וכן גם של... תקווה. הוא הביט אל האופק, אולי באמת מדובר בהזדמנות לפתוח פרק חדש בהרפקאת חיים זו.

כל אחד הוא בעצם איציק בפוטנציה, שיכול להיות הבא בתור. בפעם הבאה שניתקל בכותרת על פיטורים המוניים באיזן חברה נזכור: זאת לא סתם כותרת - זה איציק. (גדול המימדים, חריקת השן הכפייתית, ידיו העצומות, ריח הסיגריות, אישתו המיוסרת וכו').

הצגת תגובות
הוספת תגובה
שלח לחבר
הדפסה
Copyright jobportal.co.il © 2001-2011